אבו תור. השכונה הסמלית ביותר בירושלים. יש בה כמו שאנחנו אוהבים את ירושלים- בכל מכל כל. יהודים וערבים, נוצרים ומוסלמים. יש בה פסים של מסילת רכבת ישנה, שאליהם יש הרבה מאוד סנטימנטים בירושלים, והיא כולה עליות וירידות, כמקובל. וחומוס, כמובן. הרבה חומוס.

בירבאזר. אוקיי, אז בשוק כבר הייתם? באיזה שעה? מה זאת אומרת למה זה משנה באיזה שעה? השוק של היום זה לא השוק של הלילה. וכשנכנסים לשוק, לא משנה באיזו שעה, צריך לומר את המשפט הזה ממש. בקול. היכן שמוכרים פופקורן, גרעינים וגומי בשעות היום, מתרחשות המסיבות של הלילה. אם רק תיכנסו ל'שוק הסגור'- הכינוי לכל האזור המקורה בשוק, מהכיוון של מסילת הרכבת- מיד תדעו שהגעתם. כל סוגי הבירות, וכל בלייני השוק מתנקזים ממש לשם, לbeer bazar. ולא שאנחנו רוצים לעודד פומו או משהו כזה, אבל ממש כדאי לכם להיות שם.

גן סאקר. לא באמת אפשר היה לכתוב מילון על ירושלים בלי להזכיר את המקום שבו נרקמות אהבות ומתאכזבות להן. מבלי לציין את המתחם שבו כל מתאמני ירושלים חייבים לעבור בכל ריצה ומשם מתחילים כל המרוצים הרשמיים. ואת גן השעשועים בו יכולים לריב על הנדנדה ילד ערבי עם ילד חרדי, הלא הוא (תופים) גן סאקר. נייס טו מיט יו.

דרך חברון. הנוסעים היורדים בתחנה הקרובה, בעת חציית הכביש, היזהרו מתנועה דו כיוונית של אוטובוסים. אם לא קראתם את המשפט הזה בקולו של הכרוז באוטובוס כנראה שעוד לא דרכתם על דרך חברון, כי נתיב התחבורה הציבורית בדרך חברון הוא הלב שלה. כל קו שיתחיל במספר שבעים (בסדר, בסדר, גם אתה 7, לא צריך להיעלב, גם רמת רחל זה ירושלים, לא אמרנו שלא) שט לו על גבי הנתיב בשמחה ובששון, וכל רכב פרטי שעלתה מחשבה בליבו לעלות על הנתיב, יקבל מיידית קנס של 500 שקלים. הנתיב מצולם. ראו הוזהרתם.

הבחירה הטבעית. המקום היחיד שנשאר קיים בכל מתחם הקניות הסמוך לשוק. האגדה מספרת שחוסר ההצלחה של החנויות האחרות באותו מבנה איננה מקרית, וכאשר החלו עבודות הבנייה של המתחם הביע את התנגדותו הצדיק המקובל שהיה גר בבניין הסמוך ומתעורר כל בוקר מאור השמש החודר לחדרו. הבניין הנ"ל הפריע ליקציתו מהאור הטבעי, אך לקבלני הבניין לא הייתה שום כוונה לחזור בהם. עפ"י האגדה, אותו צדיק קילל את הבניין שלא תבוא ממנו שום ברכה בעסקיו, ואכן כך קורה. עד היום, אין עסק שמצליח להחזיק במבנה זה לאורך זמן, חוץ מהבחירה הטבעית. עפ"י האגדה, הבעלים של העסק הלך לבקש את סליחתו של המקובל מעל קברו. ונסלח לכל הבחירות הטבעיות, כי לכל העם בשגגה.

ורשבסקי, הרב יעקב. מנהיג תנועת הרווקים הנחלאותית. אמנם הוא עצמו כבר נשוי מזה שנים לאשתו ה'פלא', יערה ורשבסקי, ואפילו ישנם מספר צאצאים, אך אין רווק נחלאותי אחד שמדיר עיניו ואוזניו משיעוריו של הרב יעקב, 'לב לומד אהבה'. השיעורים החלו בביתו שבשכונת עין כרם לפני שנים ספורות, עם גדילתם עברו לבית כנסת הבנאים המוכר בלב נחלאות, והיום ניתן למצוא אותם רק בין יודעי דבר בכל מיני מקומות מסתוריים ורחוקים מעיני המשטרה. מספרים שנצפו לאחרונה בעמק המצלבה, בינות לעצים. אם תריחו מדורה וקצת ירוק, תדעו שהגעתם.

זאפה. פיסת תל אביב הקטנה בירושלים. וכן חמודה מתוקה, אם חשבת שבאת להופעה, דעי לך שתצטרכי גם לבוא להתרועע עם כל המתוקות שיושבות סביבך, כי כאן יש לנו וייב של ישיבה מעורבת, אז תתחילי להתערבב. תרימי.

חומוס של טחינה. יום שישי. גופייה של הסיירת. פק"ל קפה ארוז בתיק ענק של osprey. משקפי שמש על המצח כמובן. לא, לא הגעתם לתיאור של עמוד הפייסבוק 'תייר שאל אותי מה זה סאחי', הגעתם לתור שבכניסה לחומוס של טחינה ברחוב ניסים בכר בנחלאות. וכן, אנחנו מדברים אליך רועי. עוד אחד שאתה נותן לו כאן כיף ואתה כבר נהיה כאן מלצר וזהו. אפרופו, בדיוק מחפשים כאן עובדים, אם יש לך חיוך תמידי נסוך על הפנים, ואתה מאמיןto make humus not war, תשאיר פרטים אצל המארחת. שהיא גם הטבח. והמלצרית.

טפיר ברזילאי.  ולא רק הוא, עוד הרבה חיות, תוכלו למצוא בגן החיות הירושלמי- הלא הוא גן החיות התנ"כי. מתחם חובה לכל חובב תנ"ך וחיות. בשנים האחרונות אף התווסף עליו מתחם האקווריום הגדול. שמרו על תיבת נח, ושימו לב, אין כניסה לחזירים.

יד ושם. סליחה שאנחנו מכבידים. מה נעשה, גם זה חלק מירושלים. האמת שיש פה היסטוריה גם הרבה יותר רחוקה, אבל אותה אתם בטח כבר מכירים. הנה אנחנו כאן בהר הרצל, המקום אליו מתכנסת ירושלים כולה ברגעים של זיכרון לצפירה בת שתי דקות. ולא רק פאתוס של הקמת מדינה ונפילה על חלקיה יש כאן, אלא גם אווירת גבורה בתוך ימים של שואה קשה. כל נשיא מדינה או אישיות חשובה שיגיעו לבקר בארץ, יפגשו אותה קודם כל שם, בתוך החרוט הגדול, בינות לנעליים השרופות ולמספרים הנוראיים.

כותל המערבי. טוב נו, נכנענו. וכן מירי רגב, אין לך מה לדאוג, עוד מעט גם יהיה כותל מזרחי. רק כמה פרוצדרות קטנות, בנייה של בית מקדש, וזהו. במהרה בימינו. אמן.

לידה. או שננקד, או שתצטרכו לקרוא את זה שוב. אם חשבתם שמדובר על מה שקורה כאשר תינוק יוצא מרחם של אישה, אז אין בכם מיליגרם אחד של ירושלמיות. אנחנו מדברים על התיכון הנחשק והמפורסם של ירושלים השוכן בסמיכות לאונסיברסיטה. ומכאן נוצר שמו של התיכון- מפאת אורכו של הביטוי "ליד האוניברסיטה", נשארנו רק עם תחילתה של המילה השנייה, וכך נוצר ביטוי ירושלמי חדש- לֶיָדָהּ.

מלחה. המפואר שבכל קניוני ירושלים. ויש מתחרים, שלא תחשבו. ראויים יותר (הדר ורמות), וראויים פחות (כן אנחנו מסתכלים עליכם, האחים ישראל ופסגת זאב), אך אין מתחרה למלחה. כל רשת אופנה שמכבדת את עצמה נוכחת שם (אוקיי, זארה, אבל תדעי לך שאת אצלנו ברשימה השחורה באמת בגלל החוסר הזה), וגם מתחם האוכל לא קטן. והשיא הוא כמובן- מתחם הג'ימבורי. וכן, זה שאנחנו כבר לא בני 7 לא אומר שאנחנו לא יכולים להיפגש במלחה רק בשביל הג'ימבורי.

נתפס. לא יכולנו שלא להזכיר את השלג הירושלמי, ולא התאפקנו עד האות שי"ן. בערך מתחילת ינואר, עם הכרזתו הרשמית של החורף כי הוא הגיע, בעזרת היורה, מתחיל רחש בחש בחדרי חדרים סביב השלג שיגיע השנה. האם השנה קרה מספיק בשביל שלג, והאם השלג ייתפס. לכל חתולה ירושלמית יש דעה בנושא.

סילְוָאן. שכונה ערבית הסמוכה להר הזיתים. תושביה ידועים ביכולות הבישול שלהם, הודות לקרבתם לבית המלון 7 הקשתות. שמה השני של השכונה- כפר השילוח. גם זה מאפיין חשוב בהיכרות עם שכונות ירושלים. מלחה היא גם מנחת, רסקו זוהי כפר הורדים. הגבעה הצרפתית היא בעיקרון גבעת שפירא, וגונן היא קטמון המפורסמת. ולא תאמינו, אבל גם לקטמונים ישנו שם שני- גוננים. כן כן, קריאייטיב בשפע.

עמק רפאים. התרחקנו מעט ממתחם התחנה והופל'ה מצאנו את עצמנו בחברת תיירים אמריקאים מכל הצבעים שבאו לירושלים לסיור של תגלית ורוצים לטעום קצת מאכלים ישראלים כמו פיצה ופסטה בבתי הקפה השוכנים לאורך הרחוב. כי מה יותר ירושלמי מלעשות כסף על חשבונם של התיירים? תרבחו ותסעדו.

פסגת זאב. השכונה העצמאית ביותר בירושלים. יש לה קניון משלה, תחנות משלה ברכבת הקלה, יש לה הוואי משלה, מתנ"ס משלה והופעות משלה. היא כבר מחולקת בתוכה למזרח- מרכז- ומערב. עידן עמדי שייך רק לה, הוא לא ירושלמי, הוא פסגאי בלבד. מספרים שיותר מפעם אחת בעבר היו מחשבות להפוך את השכונה הגדולה לעיר בפני עצמה, והשמועות מספרות שעלתה אפילו המחשבה להקים לה כותל נפרד משלה.

צדקיהו. מסעדת הפועלים הגדולה בלב תלפיות, הלא היא המרכז המסחרי הגדול של ירושלים. המסעדה דוגלת בשיטת 'אין צלחת ריקה' שמקורה במרוקו, ובכלל דואגת שאין איש שייצא ממנה רעב. התור המשתרך בכניסה למסעדה מגיע עד למוסכים שנמצאים במרחק כמה מאות מטרים ממנה, והממתינים בתור יכולים לנצל את הזמן לרכישת מוצרי ניקיון בחנות המפורסמת של ליאור עדיקה, לקנות מוצרים לבית במקס סטוק הסמוך, ולתדלק או לתקן את הרכב בזמן ההמתנה הפורה.

קריית יובל. שכונת קצה ירושלמית. ידועה בעיקר בזכות גן השעשועים המפורסם ובו שוכנת לה 'המפלצת'. מגלשה בסיסית שאין ילד בירושלים ומחוצה לה שלא גלש בה, בעלת שלוש לשונות כשכולנו יודעים שרק הימנית באמת שווה לגלישה, אבל אל תגלו את זה לאחיינים.

רכבת קלה. פור שור. הראשונה. המוצלחת. היפיפייה. הפכה להיות הדוגמנית של ירושלים. יש לה תמונות בשלג ובחום, שמחה ועצובה. אתה לא ירושלמי אם אתה לא יודע את סדר התחנות מחנה יהודה- הדוידקה- יפו מרכז- העירייה בע"פ. או את הקריינות של כל אחד מן השמות בכל שלושת השפות המרכיבות את העיר הזו. כמה זמן שחיכינו, והנה היום היא כבר קונצזוס. כבר לא נוכל לדמיין את ירושלים בלעדיה.

שטיבלך. כן כן, זו לא תופעה ירושלמית בהכרח. אולי אפילו קצת בני ברקית. אנחנו לא מנכסים אותה לעצמנו, רק אומרים שיש מספר לא מבוטל של כאלה בירושלים, וכדאי להכיר גם את הדקויות. במאה שערים ובגבעת שאול תמצאו יותר את הצבעים שחור ולבן. בשטיבלך זהרי חמה תראו כבר קצת יותר צבעים של בעלי באסטות בשוק. בשטיבלך קטמון, 'המצור', לא תמוש תפילה לשלום החיילים מפיו של החזן חלילה וחס. אה, ויש גם את השטיבלך הלא רשמי, שהצבע הנפוץ בו הוא ירוק- שטיבלך אגד, או בשמו הנפוץ יותר- ביה"כ של התחנה המרכזית.

תמול שלשום. אנחנו כמובן לא מתכוונים לספר של ש"י עגנון, אם כי מדובר בבית קפה שהוקם על שמו. של הספר. המקום המושלם לדייטים ותרבות. הכניסה אליו לא פשוטה, תלכו בעקבות רפיקי, הוא יודע את הדרך.